הפרטיות והזכות לפרטיות אינן שוכנות אתנו מקדמת דנא. על הפרטיות ייטיבו ממני לספר ההיסטוריונים, על הזכות לפרטיות ייטיבו לדבר המשפטנים. אני רוצה להאיר פינה של "אין פרטיות" במרחב הסייבר.
בישראל הזכות לפרטיות קיימת היום בחוק, ומכיוון שכך גם נאכפת במקרים רבים. אתן שתי דוגמאות שבהן גדולים וחכמים ממני מספרים שזכות זו נרמסת, ובהמשך אסביר כיצד אנחנו עוזרים לזה לקרות.
מייסד פייסבוק מארק צוקרברג אמר בשנת 2010: "Privacy is no longer a social norm". באותה השנה אמר מנכ"ל משותף של גוגל, בתרגום חופשי שלי, "אנחנו יודעים מי אתה, אנחנו יודעים איפה גלשת, אנחנו יכולים, פחות או יותר, לדעת על מה אתה חושב". אני לא מטיל ספק בכך ששני אלו יודעים על מה הם מדברים בנושאי ליבת העיסוק שלהם.
מאמר קצר זה מפורסם ברשת כך שכל קוראיו, עד האחרון שבהם, הם משתמשי רשת. אנחנו עוזרים להרחיב את ה"אין פרטיות" בכך שאנחנו נותנים לכל רשת חברתית או יישום אחר, אישור שקראנו את כל "כתב הוויתור" (Disclaimer), שהרי ללא אישור זה לא נוכל להשתמש ביישום.
המהדרין, ואלו רוב גדול, גם מספרים לכולי עלמא איך הרגישו כאשר קמו בבוקר, מה עשו, עם מי התחברו, מה דעתם על כל דבר, מתי יצאו מן הארץ וכיוצא באלו שיתופי מידע המחברים את כולם אל כל המידע. על איזה "חוסר פרטיות" נשאר לנו להלין?
אני מכיר את כל הטיעונים וטיעוני הנגד. לטעמי הפרטיות נמוגה. המחוקק מאז ותמיד בפיגור אחרי החיים, אין כאן כל חדש. אנחנו, כצרכני האינטרנט, חייבים להפנים שכאשר מידע נמצא על מחשב (גם סמארטפון הוא מחשב!) והמחשב מחובר לאינטרנט, אין לצפות לכל פרטיות לגבי מידע זה.